עירוי תת־עורי (היפודרמוקליזיס) מה זה? יתרונות וחסרונות, איזה חומרים אפשר לתת במתן תת־עורי, ואיך עושים את זה?
עירוי תת־עורי הוא סוג של מתן נוזלים לא דרך הפה או דרך הוריד. משתמשים בטכניקה הזו ברפואה ובווטרינריה, בעיקר אצל אנשים קשישים או אנשים עם מחלה חשוכת מרפא או מצב רפואי חמור. נוזלים הם תרופה, אשר צריכה אישור של רופא כדי להשתמש בה. עודף נוזלים מסוכן ולכן צריך להפעיל שיקול דעת לפני מתן הנוזלים.
בדרך כלל נותנים נוזלים לחולים שלא שותים מספיק או שיש חשש להתייבשות קלה עד בינונית, מסיבות שונות, כמו התייבשות משנית לאיבוד נוזלים כתוצאה משלשולים, הזעות יתר, והקאות. סיבה נוספת לתת נוזלים קשורה בהפרעות במלחים בגוף כמו חוסר בנתרן – נותנים גם נוזלים. ולפעמים, בנוסף לנוזלים, ניתן להוסיף גם חומרים ותרופות לעירוי התת־עורי. נוזלים עוזרים באופן עקיף גם בעצירות.
בעירוי התת־עורי משתמשים באותו ציוד שמשתמשים בו באינפוזיה רגילה שנכנסת לווריד, כמו שרובכם מכירים מבתי חולים וממרפאות. בעירוי הורידי הנוזלים והתרופות מועברים הישר למחזור הדם. הדם לא עומד במקום – הוא מסתובב בתוך הגוף דרך כלי הדם כאשר מי שמניע את הדם בתוך כלי הדם הוא הלב. בעצם בעירוי ורידי מחברים את הנוזלים לתוך רקמות כלי הדם והלב.
שונה מהעירוי לווריד, העירוי התת־עורי הוא החדרה של נוזלים לתוך השומן התת־עורי של האדם (מתחת לעור יש שומן והוא נקרא דומן תת־עורי). בדרך כלל מחברים את העירוי בבטן. אתם מבינים לבד שלרקמת שומן אין את היכולת לפמפם נוזלים דרך צינורות לכל חלקי הגוף, אבל! לרקמת השומן יש יתרון משמעותי – רקמת שומן יודעת לספוג נוזלים ולהעביר את הנוזלים שנספגו לתוך כלי הדם הקטנים הסמוכים להם. הספיגה היא מקומית בהתאם למקום שבו חיברו את העירוי. החיסרון הוא שהספיגה דרך השומן התת־עורי אל מחזור הדם היא איטית ולוקחת זמן.
כל עירוי תת־עורי ניתן בטפטוף איטי, טיפה אחר טיפה, והוא לוקח המון זמן – בין 6 ל־30 שעות, תלוי בכמות הנוזלים. אין חשש שעירוי תת־עורי ידמם, ולכן אפשר להשאיר אותו בלי השגחה של צוות רפואי. דבר נוסף (כפי שאתם כבר יודעים) – עירוי תת־עורי מזרים נוזלים לשומן שנמצא מתחת לעור, בדרך כלל בבטן. הזרמה מהירה מדי של נוזלים תגרום להצטברות מקומית של נוזלים, מה שיכול לגרום לתחושה של אי־נעימות עד לכאב קל. הרבה בני משפחה נבהלים כשרואים את הנוזלים מצטברים בבטן, אך אל דאגה – זה ייספג.
גם אם קרה שהנוזלים הצטברו בעור אין מה לדאוג – הם ייספגו בשעות הקרובות לתוך הגוף. זה לא מסוכן ואין נזק כתוצאה מכך. אתם לא יודעים, אבל לרקמות שומן יש ספיגה מעולה של נוזלים, זה רק דורש סבלנות.
בהוספיס בדרך כלל אנחנו מחברים מטופלים לעירוי כזה כדי לשמר ולאזן אותם, למנוע מהם התייבשות. אצל אנשים מבוגרים או אצל חולים סופניים המצב הכללי שלהם מאוד תנודתי והם חווים עליות ומורדות במצבם הכללי על בסיס יומי. כדי לאזן את התנודתיות הזאת וכדי ליצור איזון ויציבות במצב הבריאותי אנו ממליצים (כמובן בהנחה שאין מניעה) לחבר כל יום 500 מ"ל נוזלים תת־עורי למשך מספר רב של שעות – כדי לשמר את המטופלים לאורך זמן במצב יציב, וכך גם מונעים מהם התייבשות.
עירוי תת־עורי הוא טיפול כרוני, שלוקח זמן עד לקבלת התוצאה הרצויה. בנוזלים שמחברים יש מים ומלחים בריכוז מסוים שבזכותם המטופל מרגיש יותר טוב. ולפעמים, בנוסף לנוזלים, ניתן להוסיף גם חומרים אחרים לשומן התת־עורי. בדרך כלל מחברים את העירוי בבטן.
למי מיועד העירוי התת־עורי?
באופן כללי – לכל אדם שלא שותה מספיק נוזלים, לאדם מיובש, או לאדם שיש בעיות מלחים. העירוי מצריך מהמטופל להיות מחובר לשקית נוזלים במשך זמן רב ברציפות, ולכן בדרך כלל למטופלים שעדיין מתניידים וזזים ברחבי הבית העירוי התת־עורי פחות מתאים, בגלל שהוא מגביל את חופש התנועה. מצד שני, העירוי יותר מתאים למטופלים מרותקים למיטה, בדרך כלל לחולים עם דמנציה קשה או לחולים בשלבים הסופיים של המחלה.
אילו חומרים ניתן להוסיף לאינפוזיה התת־עורית?
בשונה מעירוי תוך־ורידי יש הרבה תרופות שאסור לתת אותן תת־עורי, לדוגמה: קונטרולוק (תרופה לחומציות בקיבה), או זופרן (לבחילות). גם רוב האנטיביוטיקות אסורות למתן תת־עורי.
אילו תרופות כן אפשר לתת תת־עורי במסגרת הוספיס ביתי?
מורפיום (מורפין), סטרואידים בשם דקסמטאזון, תרופות נגד בלבול/אי־שקט בשם הלדול, או נוזינן, ופנרגן, תרופות לטשטוש או הרדמה בשם דורמיקום, משתן בשם פוסיד, אנטיביוטיקה בשם רוצפין. ויש עוד כמה – כמו פרמין לבחילות, ופוסיד לבצקות ואגירת נוזלים.
מורפין (מורפיום) – בדרך כלל אנחנו נותנים מורפיום להקלה על כאבים ולהקלה על קשיי נשימה. מורפיום היא תרופה בטוחה ויעילה שלא מאריכה או מקצרת חיים. במינונים מסוימים מורפיום יכול לגרום לתופעת לוואי של שינה ותרדמה עמוקה, אך לאחר שהחומר מתפרק בגוף והשפעתו פגה המטופל חוזר להכרה. תופעת לוואי מאוד נפוצה של מורפיום היא עצירות.
רוב האנטיביוטיקות אסורות לשימוש תת־עורי. יש אחת שכן מותרת – שמה רוצפין (צפטריאקסון). היא אנטיביוטיקה רחבת טווח שיעילה לטפל במגוון רחב של זיהומים, כמו דלקות ריאות, דלקות שתן, דלקות שושנה בעור, וסינוסיטיס. גם דלקות מעיים (בדרך כלל בשילוב של אנטיביוטיקות נוספות).
סטרואידים – דקסמטאזון בלבד! מסייע למגוון רחב של תסמינים, כמו עייפות, חולשה, משפר תיאבון ירוד, ובחילות, כאבי שלד.
פרמין – ניתן לתת פרמין תת־עורי, עוזר לבחילות.
פוסיד – בחלק מהמקרים ניתן לתת פוסיד תת־עורי. בדרך כלל אנחנו לא עושים את זה, אך זו אפשרות. יחד עם זאת, אפשרות זאת שנויה במחלוקת.
הלידול – תרופה שמסייעת בדליריום, אי־שקט שמלווה בהזיות או מחשבות שווא. יש מקרים שבהם מטופל מציג דליריום טרמינלי – סימן זה מרמז על התקרבות לסוף החיים.
פנרגן – זהו חומר שמונע גירודים, אך יש לו עוד תכונות נוספות: הוא מרגיע, מרדים, ומפחית הפרשות וליחה. נותנים אותו בדרך כלל לאנשים בשלב הסופני שלהם כדי להרדים ולטשטש אותם ולהרגיע אותם קצת. תרופה זו מאוד ותיקה, בטוחה לשימוש, ואינה מקצרת חיים.
מידזולם (דורמיקום) – זוהי התרופה שמשתמשים בה אם אנו רוצים להרדים את המטופל לצמיתות, או לטשטוש קל, תלוי המינון, במינון גדול מידזולם מרדים ובמינונים קטנים הוא מטשטש. במדינת ישראל לא ניתן לעשות המתת חסד, אך במקרים מסוימים ניתן לעשות סדציה פליאטיבית, כלומר לגרום למטופל לישון ולא להתעורר עד אשר הוא ינשום את נשימתו האחרונה.
היה לי מטופל שהוא אבא של אשת תקשורת מאוד מפורסמת שביקשה שברגע שאביה נכנס לרגעיו האחרונים נעשה סדציה. הוא עמד בקריטריונים, אבל הנושא הזה מורכב יותר ממה שחושבים, ולא ניתן לבצע אותו אם אין סימנים ברורים. אכתוב בהמשך פוסט על "סדציה פליאטיבית", כדי לעשות לכם סדר בבלאגן ולהסביר לכם מתי זה ניתן לביצוע, ומהן האלטרנטיבות.
נחזור חזרה לנושא של עירוי תת עורי, עכשיו אנחנו מבינים מה אפשר לתת, צריך להבין מהם היתרונות של עירוי תת עורי:
קל לביצוע, עלות נמוכה וסכנה לסיבוכים או תופעות לוואי די נמוכה.
כל אחד יכול להחליף שקיות, בדרך כלל אנחנו עושים הדרכה למטפלים/עובדים זרים של המטופל, מסבירים להם איך מחליפים את השקית של הנוזלים, ואיך מחברים את הצינור. כל אדם יכול לעשות את זה אחרי שראה פעם אחת איך עושים.
בדרך כלל אנחנו, אנשי הרפואה, מחברים את המחט לשומן התת עורי כי הרבה משפחות ומטפלים מפחדים לעשות זאת ובכנות אנו לא מצפים מהם להכניס מחט לבטן של יקיריהם. אך יחד עם זאת יש גם הרבה משפחות ומטפלים שעושים זאת בעצמם, כמובן לאחר הסבר. אבל כמו שכבר כתבתי, את השקיות אנחנו נותנים למטופלים/עובדים זרים להחליף (בדרך כלל אנחנו מתכננים שכל 24 שעות יחליפו שקית עירוי, או כשהישנה נגמרת).
אני כן רוצה להגיד לכם איך נכון לחבר עירוי תת עורי, לכן אני אסביר עכשיו במילים שלי על איך מחברים עירוי תת עורי לשומן של הבטן:
אני כותב לכם גם מה שאני מסביר למטפלים, כמובן שאני גם עושה, מדריך אותם וגם נותן להם לעשות את זה כאשר אני נמצא ומשגיח. מי שזה גדול עליו כמובן שלא יעשה וישאיר זאת לצוות הרפואי. בכל אופן, לכל עירוי תת עורי יש 3 חלקים: 1. שקית נוזלים, 2. צינור עם בוכנה ומפסק שנחבר בין שקית הנוזלים והמחט, 3. פרפרית (אותה מחט שלוקחים איתה בדיקות דם).
מחברים את השקית לצינור. לצינור יש 2 חלקים: חלק אחד שפיצי/מחודד שהוא נכנס בעוצמה ובכוח לשקית, והקצה השני מתברג. את הקצה המתברג מחברים לפרפרית.
את הפרפרית מכניסים לגוף המטופל. יש מספר מקומות: בבטן, ברגל או בגב.
בדרך כלל אנחנו מחברים בבטן: החיבור לבטן יחסית פשוט – מחפשים את הטבור של המטופל, מעבירים קו מקביל לטבור (כאילו לוקחים את הטבור ומעבירים קו לאחד הצדדים) ומחברים את הקו המקביל לטבור עם קו מקביל לפטמות, וזוהי הנקודה האופטימלית לחיבור.
לפני שמחברים את הפרפרית, עדיף לחטא עם אלכוהול את אזור ההזרקה. לוקחים את המחט של הפרפרית ביד אחת וביד השנייה תופסים את השומן עם 2 האצבעות חזק, מרימים ומותחים את השומן כלפי מעלה ודוקרים בזווית של בערך 45 מעלות את הבטן. (לא לדאוג – אתם לא תדקרו את האיברים הפנימיים, דופן הבטן יחסית עבה). מכניסים את המחט עד הסוף, לאחר מכן מדביקים עם פלסטר רפואי את הבטן, ומכוונים את הטיפטוף לקצב איטי – בערך טיפה כל 5-7 שניות. (בצינור שמחבר בין שקית הנוזלים לפרפרית יש מפסק/שנאי שצריך לסגור חלקית עד לקבלת טיפטוף איטי).
יש הרבה מטופלים דמנטים שלא מבינים מה הם עושים וכל הזמן נוגעים בעירוי ואפילו תולשים אותו. במקרים כאלה אנחנו מחברים את העירוי לירך, בחלק החיצוני בחלק השומני של הירך. אפשרות נוספת היא בין השכמות.
היה לי מטופל בן 102 סיעודי, מרותק למיטה. בגיל 100 עוד היה עושה לי קסמים עם קובייה. ביתו הייתה מחברת אותו כל יום לעירוי בין השכמות כדי לתחזק אותו, והוא שרד ככה יחסית הרבה זמן.
מדוע חייבים להקפיד על טיפטוף איטי?
טיפטוף מהיר מדי יגרום להצטברות מקומית של נוזלים ובצקת באזור ההזרקה. אחרי זמן מה כמובן שהנוזלים יספגו, אך זה יכול להיות כואב עבור המטופל.
סכנה נוספת היא שטיפטוף מהיר מדי לחולים שנוטים לאגור נוזלים יכול להחמיר את האגירה (אגירת נוזלים ברגליים נקראות בצקות, מיימת היא הצטברות של נוזלים בחלל הבטן, והצטברות של נוזלים בריאות נקראת הידרוטורקס (hydrothorax = מים + חזה בהלחם מילים), או גודש ריאתי, או תפליט פלאורלי. (ההבדלים נובעים מהמיקום שבו המים מצטברים).
תופעות לוואי או סיבוכים:
אודם מקומי שמתפתח לזיהום שנקרא שושנה – נדיר ובר טיפול. הדרך הטובה ביותר היא לעשות חיטוי לפני, ולהשתמש בכפפות.
נפיחות מקומית באזור ההזרקה.
בצקת, תפליט או גודש ריאות כתוצאה מהצטברות ועודף נוזלים שיכולים לגרום להחמרה ומצוקה נשימתית.
שטפי דם מקומיים, דימום קל, או הפרשות קלות עם תוכן דמי, ולא דימום של ממש.
