אז קודם כל קצת על עצמי, שמי ד"ר מיכאל יהוד.

מאז ומתמיד אהבתי לעזור לאחרים. נתינה הייתה אצלי תמיד כמובן מאליו, בגיל 5 אני זוכר שקנו לי ולאחי הקטן ממני בשנה בלון הליום של הטלטביז, ופתאום עף לאחי הבלון מהיד, בלי לחשוב פעמים צעקתי לו "התבלבלנו! זה היה הבלון שלי" אמרתי לו ומיד העברתי לו את הבלון שלי, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, מאז המשפחה שלי מזכירה לי את האירוע הזה בכל הזדמנות, כשהם נזכרים כמה לב גדול יש לי.

בחלוף השנים, בבית הספר הבנתי שאני מתעניין בביולוגיה ובכימיה, הגברתי את כמקצועות הללו ובסוף התיכון החלטתי שאני הולך ללמוד רפואה. בגלל תנאי הקבלה והרף מעבר הגבוה שהוצב באוניברסיטאות בארץ החלטתי ללמוד בחול משקולים כלכליים ופרקטיים.

החלטתי לנסוע למדינה קטנה לבין אוקראינה ורומניה שנקראת מולדובה.

מה אומר לכם, המחייה במולדובה הייתה משעממת ביותר, מדובר במדינת עולם שני, מדינה קטנה שאין הרבה מה לעשות בה, לכן לא היה לנו הסטודנטים הרבה אטרקציות חוץ מאשר ללמוד רוב היום.

בתום שנות לימודי רפואה חזרתי לישראל וכמה חודשים אחר כך ניגשתי ל-IMLE (Israeli medical license exame). מדובר במבחן מאוד קשה שאחוזי המעבר אליו מאוד נמוכים, בפוסט אחר אספר לכם איך עברתי את המבחן הרישוי הממשלתי, בעזרת טכניקה שפיתחתי אותה.

בגלל שלא ידעתי האם עברתי את הבחינה מייד נרשמתי לקורס הכנה לבחינות הממשלתיות למועד הבא, באמצע אחד השיעורים בקורס אחד הסטודנטים אמר שהגיעו ציונים, לא אשכח את הרגע הזה בחיים, היינו באמצע הרצאה, וכל מה שעניין אותי זה אם עברתי או לא עברתי, אני כל כך הייתי מרוכז בטלפון שבכלל לא שמתי לב על מה מדברים, נכנסתי לאתר שבו הגיעו התוצאות ואז אני רואה כתב קטן בצבע ירוק שכתוב עבר! באותה שניה בדקתי שאני לא טועה, בחנתי שוב את הטקסט, ווידאתי שבטעות לפני העבר לא מופיע המילה "לא" אחרי וידוי נוסף, ארזתי מהר את הדברים ופשוט יצאתי מהקורס בידיעה של "יש עשיתי את זה, אני רופא"!! ואת הקורס הזה אני כבר לא צריך.

עכשיו אחרי שעברתי את המבחן כל שנותר לי זה לעבור שנת סטאז' בבית חולים, בגלל שבית החולים שמיר אסף הרופא היה קרוב לבית שלי נרשמתי אליו.

האמת שרציתי להיות בהתחלה כירורג אז עשיתי סטאז ישיר בכירורגיה, אבל לצערי מאוד התאכזבתי מההתנהגות שהמתמחים והמומחים מפגינים אחד כלפי השני, וכן היחס שהם מפגינים למטופלים ולסטאז'רים. האמת שקבלתי טראומה מכירורגיה, והחלטתי שאני לא רוצה שהחיים שלי יראה ככה.

אמרתי לעצמי שאני יטפל באנשים בבית, ולא בבית חולים כי האווירה בבית חולים היא מזוויעה ולא נכונה עבור המטופל- כי הוא נמצא לא באיזור הטבעי שלו, וכי מסגרת בבית חולים מדכא את הנשמה, ומורידה את המוטיבציה.

לקראת סוף הסטאז שמעתי דרך אחד האחים שעבדו איתי בבית חולים על המושכ הוספיס בית (זה אולי נשמע מטורף אבל למרות הטראומה שחוויתי בסטאז הייתי חייב להיפגש עם האח הזה כדי שהוא יעזור לי להגשים את היעוד שלי).

הוא סיפר חי על חברה פרטית שעושה טיפולי בית שנקראת שר"ן, שפועלת בביתים של אנשים במסגרת של אישפוז ביתי, והוספיס ביתי, ומעקב אחרי נכי צהל, וגם תיירות מרפא לתיירים במלונות יוקרה.

האח אמר לי שאני יכול להתלוות אליו, ובמשך שבועיים הייתי בא ביחד איתו לבתים של מטופלים, בשבועיים האלה האח פשוט התלהב מהאישיות שלי ומהראש שלי, וממש לחץ על הבוס שיזמין אותי לראיון עבודה, הגעתי לראיון עבודה, ולמזלי למרות חוסר הניסיון שלי נתנו לי הזדמנות אמיתית, לטפל בחולי הוספיס בבית.

עבדתי כשלוש שנים בחברה, הייתי הרופא הכי טוב בשרן בתחום ההוספיס, המנהלת שלי אמרה לי מאז שנכנסת לעבוד לי אין עבודה, לא היה מטופל אחד שלא הסתדרתי איתו ועם התא המשפחתי שלו! ידעו שאם יש אי הבנות, קשים או חוסר שביעות רצון מייד פונים אליי.

רצה הגורל וההנהלה של חברת שרן דחפה אותי קדימה להמשך לימודי התמחות בגריאטריה, הקלפים הסתדרו כך שהתקבלתי להתמחות בבית החולים השיקומי הרצפלד, על כך אני אסיר תודה עד היום, רוב המידע שקיבלתי מהניסיון שלי מלטפל באנשים בבית, גרם לי להיות גריאטר עוד יותר טוב, ועוד יותר מוערך.

כשאתה מטפל בהם בבית האוורה שונה לגמרי, אתה מרגיש כמו אורח, יש לך זמן לתת להם ולהקדיש למטופל ולמשפחתו את מלא צומת הלב, והטיפול הראוי להם.

במסגרת העבודה שלי בשר"ן כל העובדים במסדרת של הוספיס ביתי עברו בקורס ברפואה פליאטיבית- זה זמן טוב להסביר שרפואה פליאטיבית היא בעצם רפואה שמטרתה להקל על המטופל, ולטפל בתסמינים שהמחלה שלו גורמת- אנחנו לא מרפאים את המטופל כי בדרך כלל למטופלים כאלה יש מחלה שהיא חשוכת מרפא, אנחנו מאזנים להם את התסמינים, נדבר בהמשך על התסמינים.

למי שלא יודע הוספיס ביתי נועד לתת טיפול בבית לאנשים שיש להם מחלה כרונית חשוכת מרפא שמוגדרים כחולים הנוטים למות- כלומר חולים שאורך החיים שלהם אינו צפוי להעלות מעל חצי שנה וסביר להניח שגם לא יכולים להחלים ממנה, ובחלק מהמקרים המחלה סופנית. המטרה שלי כרופא פליאטיבי היא לעזור לאותם מטופלים, ולאזן להם תסמינים קשים כמו:

• איזון כאב - זה נושא ענק שאקדיש לו לפחות 3 פוסטים ובוא אתן לכם את כל המידע שיש ברשותי לגבי טיפול תרופתי, כולל מינונים, בדרך כלל בכאבים חזקים אנחנו משמשים בתרופות ממשפחת האופיאואידים- תרופות ממשפחת הרואין, תרופות אלו נחשבות תרופה נרקוטית והן מצריכות מרשם מיוחד, והרגולציה על קבלתם היא יותר שמרנית.
• דיספניאה וקשיי נשימה - שמלווים בשיעול וליחה.
• הקאות ובחילות
• גירודים חזקים
• טיפול בפצעים שונים ובפצעי לחץ
• עצירות ושילשולים
• דיכאון, ותאבון ירוד
• נידנודי שינה
• בצקות ומיימת
• דליריום - שיגעון זמני או אובדן חלקי עם המציאות, שמתבטא במחשבות שווא, הזיות, בהתנהגות או דיבור בלתי הולמים, וכן באי שקט, עוד נדבר בהרחבה על הנושא, כולל טיפול.

כמובן שאנו גם מטפלים להם בבעיות נוספות כמו זיהומים, החמרה באי ספקת לב וסיבוכיו, מטפלים במחלות ריאות, ועוד מגוון רחב של מחלות.

הרבה רופאים לא יודעים את כל אפשריות הטיפול הקיימות לאותם תסמינים עמידים בבלוג שלי אנחנו נעסוק בעיקר בטיפול בתסמינים עמידים בקרב חולים סופניים, וגם נפתח נושא חשוב שצריך לדבר עליו, להתכונן ולתת לו כבוד- כי אין מנוס ממות לצערי, והמוות הוא מובטח לכל יצור חיי.

אסיים בפתגם שאבא שלי היה אומר לי תמיד ואני שדרגתי אותו, הוא הייה מספר את הפתגם "כסיפור" הוא לימד אותי שבנאדם צריך 3 פעמים מזל בחיים:
הראשון זה לאן הוא נולד.
השני זה מי היו המורים שלו.
והשלישי עם איזה פרטנר יוגרל לו להעביר איתו את חייו ביחד.
ואני הוספתי שהפעם הרביעית שבנאדם צריך מזל הוא במוות.

במוות אין חוקים, יש אנשים שנפטרים בשלווה בנחת בלי סבל או כאבים ולצערי יש אנשים שמתים ביסורים ובסבל רב.

מאחת המטופלות שלי, שטיפלתי בה הרבה זמן יחיסת וראיתי איך לאט לאט היא מתה, היא הסבירה לי שמוות זה תהליך איטי, לא הכי נעים בלשון המעטה, ומלווה בקשיים גופניים.

לצערי מניסיוני אני אומר לכם שמוות זה לא דבר נעים לאדם, אבל יש הרבה סוגים של מוות. ויש אנשים שמתים בצורה אלגנטית ומאוד מכבדת ומרשמיה, וזו המטרה, לדאוג שמרבית בני האדם, שגם ככה הגיעו לסוף חייהם, ילכו מן העולם הזה בכבוד.