לפעמים פשוט אי אפשר.
לא כל תא משפחתי יכול לאפשר ליווי של מטופל.
יש לכך הרבה סיבות, אבל הסיבה העיקרית היא בגלל ילדים. חלק מהמטופלים הם צעירים, לחלקם יש ילדים קטינים בבית, ורובם המוחץ מעדיפים שלא לחשוף את הילדים לכל ה”סבל” הזה.
סיבות נוספות הן היעדר עזרה סיעודית בבית. דוגמה קלאסית היא אצל זוג ערירי ומבוגר, כאשר אחד מבני הזוג חולה והבן/בת הזוג הבריא/ה סועד/ת אותו. מצבים אחרים יכולים להיות גם כשהורה מבוגר מטפל בצאצא שלו.
אלו שני מקרים לדוגמה שבהם המטופל לא מקבל את העזרה הסיעודית שהוא זקוק לה. במקרים כאלה אני מציע לשקול לפנות לסידור מוסדי כלשהו – כמו בית אבות, או הוספיס אשפוזי.
לפעמים הבית עצמו של המטופל אינו מתאים לטיפול במטופל הסופני. לשם טיפול הולם לפעמים צריך ציוד כמו מיטה סיעודית, מנוף או כיסאות רחצה/גלגלים. אלו אביזרים שלא מתאימים לכל בית.
סיבה נוספת ללמה לא כדאי לכם להמשיך לטפל בחולה סופני בבית היא חומרת המחלה. ואני אסביר למה התכוונתי: במחלות אונקולוגיות בעיקר, אנו רואים מקבץ קטן של אנשים שחווים כאבים מאוד חזקים שלא ניתנים לאיזון בבית.
יש מצבים שהמחלה מאוד מתקדמת ומאוד מכאיבה. במצב כזה, כשאין אפשרות לטפל במטופלים בבית, הם חייבים להתאשפז בבית חולים כדי לקבל טיפול לווריד.
מקרה נוסף הוא רגשי: יש מטופלים שלוקחים ממש קשה את הנושא של המוות. אספר לכם דוגמה מאוד נפוצה – כאשר הילדה מתפרצת בבכי כשהיא שומעת שאביה בן ה־100 מידרדר וקרוב לעבור לגן עדן, וכל פגישה היא מתפרצת בבכי. אחרי פעם–פעמיים היא מתקשה להישאר מאופקת, ומתקשה לקבל את הבשורה שמדובר בדבר טבעי, בסיבה טובה, ושכך זה אמור להיות.